שידורי רדיו קיימים כבר יותר מ-100 שנים והם היו פופולריים מאז הקמתם. פרסום ברדיו הוא סוג של פרסום שקיים כבר עשרות שנים והוא אחת מצורות הפרסום היעילות ביותר מכיוון שאנשים רבים עדיין מאזינים לתחנות רדיו על בסיס יומי והם עדיין פופולריים היום, עם למעלה מ-2 מיליארד אנשים שמכוונים מדי יום כדי להאזין למוזיקה, חדשות ותוכן אחר ברדיו.
רדיו הוא צורת התקשורת הפופולרית ביותר בארצות הברית, כאשר 92% מהאמריקאים מאזינים לה על בסיס שבועי. זה הופך אותו לאחת מצורות השיווק הטובות ביותר מכיוון שאנשים נוטים יותר לזכור את מה שהם שומעים ברדיו מאשר את מה שהם רואים או קוראים.
פרסום ברדיו יכול להיות מקומי או ארצי
תחנות רדיו מקומיות בדרך כלל זולות יותר ונגישות יותר לעסקים קטנים יותר מכיוון שהן מציעות תעריפים נוחים יותר לפרסומות ופחות תחרות על שטחי פרסום. תחנות רדיו לאומיות נוטות לקבל טווח הגעה רחב יותר וקהל גדול יותר, אך הן עשויות לעלות יותר מתחנות מקומיות.
במגזר הכללי, בשונה מהמגזר החרדי הטלוויזיה היא זו שמחזיקה בנתח השוק הגדול ביותר של הפרסום במדיה האלקטרונית ובעידן של היום, גם הדיגיטאלית. היא משמשת "לחם ושעשועים" להמון ופונה למכנה המשותף הנמוך, מה שגורם לכך שהיא משמשת צינור מידע מרכזי עבור הצופים וזוכה לרייטינג גבוה במיוחד. לכן, מטבע הדברים, הטלוויזיה היא זו שמחזיקה בחלק הארי של תקציבי הפרסום בישראל.
גם הרדיו תופס מקום של כבוד בעוגת הפרסום, אלא שחלקו קטן יותר.
אך תמונה זו אינה רלוונטית בציבור החרדי.
הרדיו במגזר החרדי- היסטוריה
הטלוויזיה אינה בנמצא במגזר החרדי והיא מוקצה מחמת מיאוס בכל רובדי הציבור. גם הרדיו, לפני שלושים שנה לא היה כלל בחלק גדול מהבתים החרדיים. יתרה מזו, עד היום, למרות התמורות שעברו על התחום, ולמרות שישנן תחנות דתיות וחרדיות, ישנם חוגים בציבור החרדי שכלל אינם מאזינים לרדיו.
לפני שני עשורים השתנתה התמונה, כאשר הוקם ערוץ 7 ששידר מאונייה ששהתה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. רדיו זה נועד לתת מענה לציבור הדתי לאומי שנקעה נפשו מהחילוניות והשמאליות של כל התקשורת הממלכתיים והוא שידר בין היתר רצועות שידור שהתאימו לציבור החרדי וכללו מוסיקה חסידית, תוכניות אקטואליה, הלכה ומוסר, שיחות עם רבנים חרדיים ועוד. לראשונה קיבל הרדיו דריסת רגל בציבור החרדי ואיזו שהיא לגיטימציה.
זמן קצר לאחר מכן החלו לצוץ תחנות רדיו "חרדיות" כפטריות אחר הגשם. תחנות אלו היו "פיראטיות" שכן הם פעלו בניגוד לחוק ופנו לציבור חרדי, לחוזרים בתשובה, לציבור המסורתי והדתי ויצרו למעשה ערוץ פרסום חדש בציבור החרדי. תחנות אלו התרבו במהירות ונזקקו למקורות מימון. הפרסומות הראשונות היו פרימיטיביות, אך יצרו את התשתית לפרסום חרדי אלקטרוני.
אך את הפריצה הגדולה ניתן לייחס להקמתה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו שהוקמה בסוף שנות התשעים ואפשרה לראשונה את הקמתן של תחנות שידור ייעודיות למגזר החרדי, תחנות ברישיון שפועלות כחוק ואינן חשופות לפשיטות משטרתיות. 'קול חי' הייתה התחנה הראשונה שהוקמה. בשלב הראשון שידרה התחנה באזור המרכז בלבד ומאוחר יותר קיבלה את הרישיון לשדר גם לאזור ירושלים והעניקה למפרסמים פלטפורמה נוספת לפרסום.
בתחילת 2009 הוקמה תחנת רדיו חרדית נוספת שקיבלה רישיון לשדר בכל הארץ. התחנה שנקראת 'קול ברמה' הצליחה מהר מאוד להתברג כערוץ מדיה מוביל ומתחרה ראויה לתחנה הוותיקה יותר – 'קול חי'. כיום הפכו ערוצי הרדיו לחלק בלתי נפרד מתמהיל הפרסום החרדי והתחרות בין שתי התחנות תרמה לירידת מחירים והורידה את חסמי הכניסה בפני מפרסמים קטנים במגזר.
